"לפעמים אנשים מתלוננים כמה קשה לתרגל במסגרת משפחתית. כל עוד היו רווקים יכלו לצאת לסדנאות שתיקה ארוכות, לבלות זמן בהרים, או לנסוע למקדשים אקזוטיים… אבל המקודש נמצא כאן תמיד לנגד עינינו. חיי משפחה וילדים הם מקדש נפלא. הילדים יכולים להיות מורים נפלאים. הם מלמדים אותנו מהם ויתור וחוסר אנוכיות. הם מביאים אותנו אל רגע ההווה שוב ושוב. כאשר אנחנו באשרם או במנזר, והגורו אומר לנו לקום מוקדם בבוקר למדוט, לא תמיד מתחשק לנו לעשות זאת. יש בקרים שאנחנו מעדיפים להתהפך לצד השני, להמשיך לישון ולחשוב שנעשה זאת בפעם אחרת. כאשר ילדינו מתעוררים בלילה, כשהם חולים וזקוקים לנו, אין ברירה ואין שאלות בעניין זה - אנחנו מגיבים מיד בכל תשומת הלב האוהבת שלנו" (מתוך דרך הלב, ג'ק קורנפילד)
אני מוצאת שמאז הלידה הראשונה אני מחפשת את דרכי בתרגול. כפי שכתוב כאן למעלה, הדברים שהיו רגילים עבורי, פתאום אינם אפשריים. פתאום צריך למצוא כיוון אחר. להסתפק במה שאפשר. ובעקבות מה שכתב ג'ק קורפילד, אני רוצה להציע לכולנו למצוא אלומת אור של הערכה, ובאמצעותה להאיר את רגעי הויתור שלנו. כמו בתרגול, בו אנחנו מוותרים על מחשבות, תגובות, שיפוט, בהפיכה להורים אנחנו נדרשים לוותר על דברים כאלה ואחרים. אלו יכולים להיות הרגלים, אמונות, קשרים, תחביבים, ציפיות ועוד. לפעמים יכאב לנו מאוד לוותר עליהם ולפעמים הם אולי ויתורים מועילים, שקבלו מעין זריקת עידוד מהמצב החדש.
הצעות לתרגול 1.אני מזמינה אתכם בשבוע הקרוב לשים לב לרגעים של ויתור בעקבות מפגש עם הילדים, ולהעריך את עצמכם על כך. אפשר להשתמש במילים אחרות כגון - להודות לעצמכם על כך, למצוא בכם חמלה עבורכם, לאהוב את עצמכם או כל מילה אחרת.
2. לשאול את עצמכם - על מה הייתי צריך או צריכה לוותר כשהפכתי להורה מכיוון של ציפיות, מחשבות, אג'נדות וכו'.
3. על מה אני מודה לילדים שלי שאיפשרו לי לוותר? איפה הויתור היה פתח לשחרור?
Comments