"הכאב הוא בלתי נמנע. הסבל אינו בלתי נמנע. הסבל נובע מהיאחזות. שחררו את ההאחזות, ותהיו משוחררים מהסבל".

(הלב הנבון, ג'ק קורנפילד).

כבר שבוע שהשחרור מלווה אותי. המלה הזו. גם אצלי וגם מסביבי. אפילו נושא השבוע ב"דקה ישראלית" בגלי צה"ל הוא שחרור.

חלק נרחב מתרגול המיינדפולנס עבורי כולל בתוכו את תנועת השחרור. כף יד שנפתחת. לפעמים אלו כיווצים ומתחים בגוף שפתאום עולים למודע, וניתן לשחרר אותם. פעמים אחרות אלו כיווצים רגשיים – מחשבות לא מועילות שפתאום יוצאות לאור ואפשר לראות אותן כפי שהן, אולי הן יהיו פחות "אמיתיות", אולי יהיה אפשר לוותר עליהן. לפעמים אלו שחרורים מסוג אחר. שחרורים המצריכים פעולה.

אתמקד בשני סוגי שחרורים. יש את השחרור שמבקש לוותר על משהו. מבקש לשחרר את האחיזה. אנחנו אוחזים במשהו וזה יוצר בנו סבל. אוחזים ברעיון, אוחזים ברצון. הרעיון או הרצון או הפעילות, כל אלה מוסיפים סבל לחיים. אכתב על זה עוד בהמשך.

שחרור מסוג אחר הוא אולי מעין מקרה בודד של השחרור הקודם, והוא השחרור שאומר ש"let it be". ויתור על הרעיון שהדברים אמורים להיות אחרת, כך שאפשר פשוט לתת לדברים להיות כפי שהם. לפעמים אנחנו מאוד רוצים שמשהו ישתנה: מצבנו הכלכלי, ההורים, הילדים, המקצוע. אנחנו חושבים ש"אם זה רק יהיה אחרת" נוכל להיות שמחים. אז נהיה מסופקים. האחיזה הזו, במחשבה שצריך להיות אחרת, יוצרת בנו סבל. אולי אנחנו עסוקים כל הזמן בתכנון דרכי פעולה לשינוי המצב הקיים. אולי אנחנו מנסים לשנות את מי שמולנו. אולי אנחנו מיואשים מהדרך שבה הדברים התפתחו. סבל. פער בין הרצוי למצוי, שיכול לבוא לידי ביטוי בצורה קצת שונה אצל כל אחד מאיתנו. ואז, אנחנו מוותרים על הרעיון שצריך להיות אחרת. מוותרים על המחשבה שאנחנו צריכים להיות עשירים, מוותרים על הרעיון כי התינוקת צריכה לישון רצוף, מוותרים על הרעיון כי אמורים להבין אותי בלי שאגיד וכו'.

כשאנחנו מוותרים על הרעיון הזה, אנחנו בעצם נפגשים עם המציאות מחדש, ויכולים, לראשונה, לנקוט בפעולה. יתכן שהפעולה תהיה שינוי הגישה – כך הם הדברים, כיצד אני יכולה להנות מהם. או – מה דרוש ממני. התינוקת לא ישנה רצוף, מה זה דורש ממני? אולי לדאוג למנוחה נוספת במהלך היום. מי שמולי אינו מבין אותי ללא הסבר, ככל הנראה אני צריכה להתחיל להסביר את עצמי בבהירות. אנחנו לוקחים את האחריות בחזרה אלינו. ויתכן שלא יהיה נדרש כל צעד לביצוע, ועצם ההבנה כי זהו המצב פשוט תביא להרפיה מהמאבק. זה המצב. זה מה שיש. זו אינה בעיה.

"הכאב הוא פיזי, הסבל הוא מנטלי. הסבל נובע אך ורק מהאחזות או מהתנגדות. הוא מעיד על אי רצוננו לזוז, לזרום עם החיים. למרות שבכל חיים יש כאב, חיים נבונים חופשיים הם מסבל. האדם הנבון מתיידד עם הבלתי נמנע ולכן אינו סובל. הוא יודע כאב, אבל הכאב אינו שובר אותו. אם ניתן, הוא עושה כל מה שביכולתו כדי להחזיר את האיזון. אם הדבר אינו אפשרי, הוא מניח לדברים להתפתח בדרכם".

(ניסארגדאטה. נלקח מתוך הלב הנבון, ג'ק קורנפילד)

ונחזר רגע אל השחרור הראשון. זה שמוותר, שמאפשר לשחרר משהו. אולי משהו שאני מאוד רוצה לעשות בעצם יוצר קושי במקום אחר בחיי. רצון להתקדם בעבודה מול הרצון להיות עם הילדים. האם אני יכולה לשחרר, אולי להפחית קצת בעבודה, כדי שאוכל להקדיש את עצמי למה שנראה לי חשוב יותר כרגע, להיות עם הילדים. אולי לקחתי על עצמי יותר מדי מחוייבויות, או אפילו לימודים שמעניינים אותי, אבל זה מביא איתו עייפות גדולה. אנחנו יכולים להסתכל מחדש על סדרי העדיפויות שלנו ולבחור מחדש. אנחנו יכולים לפשט את החיים שלנו.

ושחרור כזה יכול לבוא גם מכיוון אחר. אולי יש לי אמונות שאני יכולה לבדוק אם הן עדיין נכונות: "אני לא יכולה לעשות...", "רק אני יכולה לעשות, אני לא יכולה לא להיות שם...", "אני חייבת..." וכו'. האמונות האלה יכולות להיות הרגל. אולי ניסינו פעם משהו ולא הצליח והחלטנו שאנחנו לא יכולים. אולי אמרו לנו שאסור לסמוך על אף אחד והחלטנו לאמץ את זה. אלו אמונות. אלו הם הדברים שאנחנו רגילים לעשות, כמו הדרך שבה אנחנו רגילים לשרוך את שרוכי הנעליים. זה לא אומר שאי אפשר לבחור לעשות (או להאמין) אחרת. אלו שבילים שהלכנו בהם הרבה פעמים, ולכן נראה לנו כי זוהי הדרך הנכונה (והפנויה ביותר, אם אקח לדוגמא שביל הליכה באמצע שדה בור), אבל אפשר אולי ללכת בדרך לא סלולה. או פשוט להרפות מהדרך המוכרת, וכך תתגלה דרך חדשה. בתרגול המיינדפולנס אנחנו לומדים לראות את המחשבות שלנו. לזהות אותן כמחשבות. לאו דווקא כדבר חד משמעי. אנחנו נפגשים איתן שוב ושוב, ועם הזמן הכוח שלהן (של אלו בעיקר הלא מועילות) פוחת, ואנחנו יכולים לבחור אחרת.

זה יכול להרגיש כמו ויתור. ויתור על הנוחות. ויתור על הידוע, על המוכר. אבל הצד השני שלו זו הרפיה. זו הפתיחה החוזרת שוב ושוב של כף היד מאחיזה במשהו שמוביל לסבל.

---

ואפשר להסתכל על שחרור מנקודת מבט נוספת. אם אסתכל על תרגול היוגה, אנחנו לומדים לראות האם יש מקומות אותם אנחנו מאמצים ללא כל צורך. מקומות בהם אנחנו "מבזבזים" אנרגיה, או פשוט מחזיקים מכווצים באופן תמידי ויוצרים כך כאב. שחרור מסוג נוסף, או שבעצם לא... גם מחשבות שאינן מועילות הן מקומות שאנחנו אולי מחזיקים ללא צורך ומבזבזים אנרגיה על החזקתן. על ההרפיה בפעם אחרת :)