הקטנטנה התחילה ללכת לא מזמן, ועכשיו כבר ממש רצה. אני מוצאת את עצמי רצה אחריה, ללא מנוחה. גם כשהיא נחה (זה מתרחש כשהעגלה בתנועה).

אתמול רצתי אחריה במשרד בפגישה קצרה שהיתה צריכה להתקיים (שלא תהפך את מה שיש שם),

ברכבת (עלינו וירדנו ועלינו וירדנו ושוב עלינו וירדנו) בקרון של האפניים,

בפארק הירקון - כדי שהאופניים לא ידרסו אותה,

בבית הקפה,

ובין לבין התמודדנו גם עם האוטובוס והעברה מהעגלה למנשא תוך כדי תנועה (כי העגלה חייבת להיות בתנועה).

בדרך חזרה, בתחנת הרכבת, חיכינו. בזמן ההמתנה, ברציף הארוך בתחנת ההגנה, היה לנו זמן לתרגל בהליכה. ימין. שמאל. תחושת האצבעות שמעמיקות. העקבים. תחושת האגן שמעלה בי תמיד חיוך וזכרונות נעימים. בקצה הרציף, היכן שקצת חשוך, גם היה אפשר להרגיש קצת רוח. וביחד עם זה היה אפשר גם לנשום. להפתח. לנוח ברגע. תוך כדי הליכה.

אני שמחה כל כך על האפשרויות האלה. על הידע הזה שדרכי נפגשה בו, ונעשה חלק כל כך ברור ממי שאני.

ואני שמחה כל כך גם להעביר אותו הלאה. זו הנאה גדולה ושמחה גדולה.

מוזמנים ומוזמנות לחבור אליי, בשיעורי היוגה - בהם נלמד לנוע מתוך הרפיה, ובסדנאות המדיטציה, בהן נוכל לבנות בסיס מובנה להתבוננות.

מעיין.

052-3740571

www.maayan-yoga.co.il