אני תופרת לבת שלי בובה. הרבה עבודה עם גזירה עד כמה שאפשר מדוייקת, ורקמה - תפירה ביד. עוד תפר ועוד תפר. הרבה חלקים לחבר.
זו פעולה איטית יחסית, שחוזרת על עצמה עוד ועוד. התנוחה הזו מאפשרת לי לראות מה קורה בזמן השהיה בתנוחה.
אני רואה את הרצון לסיים כבר, לראות את המוצר המוגמר.
מולו אני רואה את ההנאה שבאיטיות והחזרה - ההנאה מהדרך ומהדיוק.
אני יכולה להרפות גם גוף וגם תודעה. הכתפיים מכווצות. המצח מכווץ. התודעה דבוקה אל התפר הבודד שנעשה עכשיו.
רוצה שזה יצא כמו שצריך. אני יכולה להרפות את הכתפיים. להתרווח מסביב לתפרים. לשחרר את המצח. לשחרר את התודעה. לעשות את אותה הפעולה שוב ושוב מתוך מקום משוחרר ומרווח.
אני יכולה לראות את התגובה שלי לטעויות או לאי הבנות בדרך. מה קורה כשאני מבינה שתפרתי משהו שעדיין לא הייתי צריכה, ועכשיו אני צריכה לפרום ולהתחיל מחדש. אני רואה את תחושת בזבוז הזמן, ולאחריה גם ההזכרות להרפות, ולפרום, ולהתחיל מחדש.
באי הבנה אני רואה את היאוש שמגיע, ולפעמים לאחר זמן מה, את ההזכרות בסבלנות. קוראת מחדש. מנסה להבין את ההוראות. ומזכירה לעצמי שגם אם התוצאה לא תהיה מוצלחת, אוכל לפרום, לנסות שוב, ולמצוא את הדרך הנכונה.
כל הדברים האלה נמצאים איתנו גם בתרגול.
הרצון להגיע לתנוחה בצורה "מוצלחת", אל מול הלמידה האיטית, המדוייקת, שחוזרת על עצמה, ויש בה את העונג שלה.
האפשרות להרפות בתוך התנוחה. להרפות את הגוף ואת התודעה.
האפשרות לראות את התגובה שלנו לאי-הבנה.
החופש ללמוד לאט, עם סבלנות, להתנסות בדרכים שונות עד שנמצא את הדרך שמתאימה לנו.
החזרה שוב ושוב על אותם הדברים נותנת למה מקום של למידה וחקירה, שיבואו לידי ביטוי גם בשאר המקומות בחיים שלנו.